פסק-דין בתיק ת"א 6217-07

1.         התובעת הגישה תביעה לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע בנוגע למקרקעין הידועים כגוש 400206 חלקה 1 (בחלק) ברהט.

            הנתבע חתם ביום 18.1.01 על חוזה הרשאה לשימוש במקרקעין לשם הקמת לול כבר רשות, וההסכם חודש לתקופה נוספת עד לתאריך 24.11.07.

2.         התובענה הוגשה בטענה  שהתובע הפר את ההסכם עמו, אולם מאחר שההסכם שנערך עם הנתבע הסתיים ביום 24.11.07, הסכימו הצדדים בדיון מיום 17.12.12 כי אין עוד צורך לדון בטענות התובעת להפרה וכל שנותר הוא לדון בטענת התובעת לפיה הסתיים ההסכם בתאריך האמור ועל הנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין ובטענתו הנגדית של הנתבע, כפי שמצוינת בסעיפים 16 - 17 לתצהיר העדות הראשית מטעמו.

כן הסכימו הצדדים על תיקון כתב התביעה ועילת ההגנה בהתאם.

הצדדים וויתרו על חקירת עדים והגישו סיכומיהם בכתב.

3.         טענת ההגנה של הנתבע כנגד תביעת התובעת, כפי שמופיעה בסעיפים 16 ו-17 לתצהיר עדותו הראשית, היא כדלקמן:

            " סיומו של "חוזה ההרשאה" בנסיבות העניין בתום תקופה של 6 שנים עומד בניגוד למצג שהוצג בפני על אף היותו של החוזה קצוב בזמן, נאמר לי כי הארכתו תהא אוטומטית לעשרות שנים, וכי הגבלת הזמן הקבועה בחוזה הינה לאור הנוסח הסטנדרטי והאחיד של חוזה הרשאה.

            הקמת לול הינו פרויקט ארוך טווח, בעל השקעה כספית גדולה מאד כאשר החזר ההשקעה בענף הלולים צפוי רק לאחר תקופה ארוכה.  עובדות אלה מעידות על כוונת הצדדים בשעה שערכו את החוזה כי ההתקשרות תהיה ארוכת טווח. וציפייתי כי חוזה ההרשאה יוארך למשך עשרות שנים הינה ציפייה לגיטימית וסבירה בנסיבות העניין."

            לטענת הנתבע בסיכומיו, מטרתו של חוזה ההרשאה היתה לאפשר לנתבע להקים על המקרקעין מקור תעסוקה ולכן התובעת פעלה שלא כדין כאשר הורתה לנתבע לפנות את המקרקעין. לעניין זה נטען כי על מנהל מקרקעי ישראל חלה חובת הגינות מוגברת ויתכנו מקרים בהם תהא עליו חובה לחדש חוזה חכירה או להאריכו.

            עוד טוען הנתבע כי יש לתת את הדעת לאומד דעתם של הצדדים ולמדיניות הכללית בעניין יישובם של הבדואים בנגב. במקרה זה נסיבות העניין מצביעות על כך כי כוונת הצדדים היתה לאפשר לנתבע לקבל את הקרקע וככל שהתובעת סברה כי בכוונתה לבטל את הסכם ההרשאה, הדבר הוא בניגוד לחובת תום הלב והעדר הודעה על כך לנתבע הוא בגדר חוסר תום לב כפול ומכופל.

4.         לטענת התובעת, עם פקיעת חוזה ההרשאה הפך הנתבע לפולש ומשיג גבול והנטל על הנתבע להוכיח שישיבתו במקרקעין הינה כדין.

            טענת הנתבע לפיה הובטחה לו הבטחה מנהלית או שלטונית לפיה יתאפשר לו להישאר במקרקעין עשרות שנים הינה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב וחל על הנתבע הנטל להוכיחה והנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו. הנתבע לא נקב בשמו ובזהותו של מבטיח ההבטחה הנטענת ואין הוא עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה להתגבשותה של הבטחה שלטונית.

            התובעת טוענת כי הקצאה ארוכת שנים מחויבת במכרז על פי חוק ולכן ציפייתו של הנתבע היא ציפייה בניגוד לדין ומשוללת יסוד.

            עוד טוענת התובעת כי הנתבע לא הביא כל ראיה חיצונית או עדים לתמוך בעובדות אותן הוא טוען ומדובר בעדות יחידה של עד מעוניין.

דיון והכרעה

5.         חוזה ההרשאה מיום 22.3.05 (מוצג 2 לתיק המוצגים של התובעת) קובע כי תקופת ההרשאה הינה עד יום 24.11.07.

            בסעיף 11(א) לחוזה ההרשאה נקבע כי " החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת ההרשאה ללא צורך בכל הודעה נוספת".

6.         כאמור, עיקר טענתו של הנתבע - קיומו של מצג שהוצג בפניו כאשר נאמר לו שהארכת ההסכם תהיה אוטומטית לעשרות שנים.

התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך ביסוס הבטחה מנהלית שלטונית ברת תוקף הן כדלקמן: